בימוי וכתיבה

הכתיבה תמיד הייתה שם.
מגיל צעיר, היא שימשה עבורי מקום בטוח לבטא רגשות, כאבים ודברים שלא תמיד היה קל להגיד בקול רם. בהמשך הדרך, הבימוי הצטרף לחיים שלי באופן טבעי.
ביימתי פרויקטים טלוויזיוניים ובימתיים – מלהקות נוער, דרך חבורות זמר, תיאטרון צה"ל ולהקות צבאיות, ועד תוכניות ששודרו בכאן 11, HOT וערוצים נוספים.
אני כותב בעיקר למגירה – מחזות, תסריטים ושירים.
רוב השירים עוסקים דווקא במה שלא נאמר – במה שאנחנו שומרים בפנים. הכיעור, הפחדים, השאלות שבלב. הכתיבה שלי נולדה בגיל ההתבגרות, והפכה משמעותית במיוחד בתקופה של היציאה מהארון.
היא לרוב נשמעת כמו מונולוג – פשוטה, ישירה, מאוד אישית

סרטים שביימתי וערכתי

גלריית תמונות

שאלות ותשובות

בבימוי זה לרוב- מה החומר האנושי שאיתו אני עובד. בכתיבה- מה הכאב או הדרמה שאני רוצה לספר עליה

כמה שזה יישמע מוזר, ההשראות היחידות שיש לי הן ממני- כשאני לפני פרוייקט או בזמן פרוייקט החלומות שלי מובילים אותי. הן ההשראה שלי. אני יכול כמובן להשתמש בדברים שראיתי כהשראה, אבל, אני עובד מהויז'ן שיש לי כשאני מתחיל לביים או לכתוב פרוייקט

כשחומרים שלך יוצאים החוצה ונשארים בחיים ולא חוזרים למגירה.

הזמן רץ מהר מדי. מה שהיום מרגיש אוונגרד מחר הוא כבר פאסה. החשיבה של "מה עוד לא עשו?" על מה לא כתבו?" מתישה ומגבילה את היצירה.

תחשבו על התהליך ולא על התוצאה. על התוצאה אין לכם שליטה. על התהליך- יש

שאלה קשה. יש זמרת אחת מאוד מאוד מוכרת שחוויית העבודה איתה הייתה גיהנום. היא הגיעה לא מוכנה. חשבה שכולם עובדים אצלה ולמרות שעל הבמה היא היתה מעולה, אני לא אעבוד איתה יותר. לצערי, אומנים הופכים להיות פחות ופחות נגישים ברמה האנושית והאישית וזאת בגלל הפרסום, התקשורת והניצול סביבם.